ללמוד להגן על עצמך גם אם עברת את גיל 40 ואתה כבר לא בכושר של אחרי צבא
בלי לחשל את הגוף לספוג מכות כואבות
ובלי להיות אתלט עם יכולות אולימפיות
.png)
ברוכים הבאים לקבוצת הבוגרים ב"ווינג-צון" הוד השרון
בהדרכת רועי ברדה (דאן 2)
.png)
מקום בטוח לצמיחה והתפתחות דרך אומנות לחימה פרקטית,
באימונים שאינם אגרסיביים מדי (שלא גורמים לפציעה כל יומיים),
ועם חיבור לאיכות חיים: בריאות, שקט ושלווה
במיוחד בתקופה הסוערת בה אנחנו נמצאים
* הכתוב בלשון זכר - מתייחס לשני המינים *
..בואו נבין נקודה חשובה
עבור מי נוצרו אמנויות הלחימה?
עבור אנשים אגרסיביים שמורגלים באלימות?
או
עבור אנשים ונשים רגילים,
רגישים יותר,
שאוהבים ומעדיפים דרכי שלום?
ווינג-צון לדוגמא הומצאה ע"י אשה
בהכללה,
ניתן לסווג את כל אומנויות הלחימה לשני סוגים.
.png)
"הסוג הראשון הוא שיטות לחימה "קשות
ש״שוברות" את הבעיה שמולם באגרסיביות
(..אגרוף תאילנדי וכו, mma, קרב מגע)
.png)
"והסוג השני הוא שיטות לחימה "רכות
שבמקום ״לשבור״ את הבעיה
,הן יודעות לזרום עם תנועת התקיפה של היריב בכדי להתחמק ממנה
ולנצל את תקיפת היריב - כנגדו, באמצעות "בריחים" ועוד (לדוגמא: טאי צ'י, אייקידו וכו')
,עם זאת
אתגרי החיים מזמנים לנו מצבים מגוונים
,שדורשים סוגים שונים של פתרונות
.ולכן מצריכים שליטה בשתי הגישות האלו
יש פעמים בהם
,הפתרון הנכון והיעיל הוא להגיב בכח ו"לשבור" את הבעייה
ויש מקרים בהם
. דווקא לזוז הצידה ולזרום עם תנועת היריב - הוא הפתרון העדיף
ווינג-צון היא שיטה שנותנת מענה
לשני סוגי הלחימה
ובכך היא רלוונטית למצבי סכנה רבים וגם למקרי תקיפה קלאסיים (כדוגמת: מחבל/ תוקף /שודד וכו')
.שבהם הדבר הנכון הוא לפגוע בתוקף
,לצורך העניין
התגובה הנכונה לסיטואציה בה
אדם עומד להתנגש בנו בטעות
שונה מהתגובה הנדרשת במקרה של
ויכוח עם נהג זועם בכביש שעלול להסלים לאלימות פיזית ושני אלו שונים ברמת התגובה המתאימה לעומת מצב של
התמודדות מול תוקף בחניון שומם או בסמטה חשוכה
יש גם מצבים שבהם אנחנו לא רוצים
(או שאסור לנו) להסב נזק לצד השני
למשל אצל הורים או מורים לילדים
,עם בעיות התנהגות או נוער בסיכון
..בעת שאלו נמצאים בהתפרצות זעם
או
אצל אנשי רפואה (מד"א, אחיות בבית חולים וכו') ובעלי מקצוע אחרים
שנקלעים למצבים "נפיצים" בעבודתם
ונאלצים להתמודד עם אלימות המופנית נגדם
וגם
.במצבים מפתיעים של כמעט תאונה
לתת אגרוף כדי למנוע התנגשות עם אדם שעושה ריצה ולא ראה אותנו
…זה חסר טעם
.זה לא ימנע את התאונה ורק יסבך את המצב לאחר מכן
ריבוי האפשרויות והמורכבויות של תרחישי סכנה בחיים
עשוי ליצור תחושה של חוסר אונים ותסכול
ובכדי להשיג תחושת בטחון ושליטה עצמית
הפתרון הוא לרכוש את הכלים המתאימים והמדויקים לצרכים שלנו
?למי זה בכלל מתאים
ווינג-צ׳ון
מתאימה להתמודדות מול
כל סוג של איום
פיזי ו/או שיטות לחימה
מתאימה לא רק לצעירים
אלא גם לאנשים יותר מבוגרים
ורמת השליטה בווינג-צון משתבחת משמעותית גם בגילאים
המתקדמים
מתאימה לכל אישה ואיש
ובמיוחד עבור א.נשים עם מבנה גוף
שאיננו חזק/נוקשה
?למה דווקא ווינג-צון
התנועה בווינג-צ׳ון קצרה, חסכונית, ותמציתית.
אין אקרובטיות, והגמישות הנדרשת היא ממוצעת.
.png)
בווינג-צון אנחנו מסתמכים על היכולת להתחמק מהמכה,
ולא על חישול השרירים והעצמות לספוג מכות.
וזאת משום שחישול הגוף לא יעזור מול תקיפת כלי נשק,
או כנגד מכה שמכוונת לאיזורים בגוף
שלא ניתן לחזק אותם (כמו עיניים, גורגרת וכו').
ווינג-צון מפורסמת בשליטה ב"טווחים הקרובים"
(אשר בהם מתרחשים מרבית מצבי האלימות ברחוב)
וזאת בזכות ההסתמכות על חוש המישוש בתרגולים
לכל תנועת תקיפה יש גם "כיסוי הגנתי",
וכל תנועת הגנה משולבת בו זמנית עם תקיפה.
מתודיקת האימונים דוגלת ברעיון ש "Slow Is Fast"
כלומר, שבאמצעות תרגולים שהם בקצב איטי -
ניתן ללמוד ולהפנים ידע ביעילות גדולה בהרבה
בהשוואה לתרגולים מהירים
(עפ"י מחקרים בנושא - זמן הלמידה מתקצר פי 10!)
קרב שהצלחנו למנוע - הוא קרב שניצחנו בו
הרבה מקרי אלימות מתרחשים כתוצאה מהתפרצויות זעם ואובדן שליטה (למשל בכביש)
ובאימונים אנחנו גם לומדים כיצד לפעול על מנת לנסות להרגיע את המצב הנפיץ.
בסופו של יום,
אם הצלחנו להימנע ממריבה מיותרת ולחזור הביתה בשלום,
אז זכינו להמשיך בדרכנו כדי לבלות עם האנשים שאנחנו אוהבים,
או בדרך להגשים את עצמנו,
מבלי לבזבז אנרגיה מיותרת ומבלי להסתכן שלא לצורך.
ומה אם המאמצים שלנו למנוע הסלמה - לא צולחים..
אז בנוסף על הטכניקות שנלמדו,
נעשה שימוש גם בעקרונות מפתח
שעוזרים לקבל החלטות מושכלות בכל מצב
לדוגמא
הדרך פנויה? לך קדימה!
ולכן,
במצב חירום נשאף ליזום ולנוע קדימה
כדי ללחוץ את היריב לאחור
ובכך להפוך אותו מתוקף למתגונן.
ומן הצד השני
אם כוחו של היריב גדול מכוחך - תן דרך
כלומר,
מול יריב מסתער שכבר צובר מהירות,
עדיף לזוז הצידה בכדי לצאת מקו התקיפה שלו ולהתחמק מהמכה
(וגם מהסכנה שבאיבוד שיווי משקל ונפילה לקרקע).
עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם...
איך אפשר להתגבר על מישהו שחזק מאיתנו?
אם לא הולכים ״ראש בראש״
כלומר אם זזים הצידה מקו התקיפה של היריב
אז ממילא גם לא צריך לחשוש מהכח העדיף של היריב,
מכיוון שעל מנת שלכח שלו תהיה השפעה
הוא צריך להצליח לגעת בנו.
ומן הצד השני,
כשאנחנו צריכים להפעיל כח על היריב
נוכל לגייס הרבה יותר עוצמה באמצעות BODY-UNITY
כלומר,
נשתמש בכל הגוף כיחידה אחת כדי למקסם את אפקט המכה.
לדוגמא:
עבור אדם ששוקל 60 ק"ג
משקל הזרוע שלו היא מספר קילוגרמים בודדים.
אבל אם נניח את כל משקל הגוף מאחורי האגרוף
התוצאה היא ש"משקל" המכה הוא כ60 קילו!
וכך גם אדם קטן מימדים וחלש יחסית
יכול לייצר עוצמת מכה ששקולה או גדולה
מהעוצמה שיריב גדול יותר מסוגל לייצר!
ואיך אפשר להתגבר על מישהו שהוא
גם מהיר וגם בכושר טוב?
מכירים את המשפט
"תזמון הוא לא הכל בחיים - אבל בלי תזמון טוב, אין כלום" ?
בשביל לעלות על הרכבת
לא צריך להיות מהיר - אלא רק לזהות מתי ולפעול בזמן.
לפעול ב"תזמון" הנכון חשוב בהרבה מלהיות מהיר.
תזמון נכון מייצר אפקט של פעולה סופר-מהירה,
ולכן גם מפצה על הירידה הטבעית במהירות עם ההתבגרות/הזדקנות.
לצורך ההמחשה,
נוכל לראות אדם מבוגר שמגיב מהר יותר מאדם צעיר!
ובנוסף,
מהירות היא יכולת מולדת שקשה לשפר באמצעות אימונים,
ולעומת זאת למידה של תזמון היא יכולת נרכשת
שזמינה עבור כל מי שרוצה ללמוד.
אחד הפרמטרים שהכי משפיעים על תזמון טוב מתקבל באמצעות
תרגולי "צ'י סאו"
צ'י סאו הוא אחד הכישורים המרכזיים שמתפתחים באימונים,
ומשמעותו היא פיתוח יכולת חישה מוגברת של חוש המישוש,
שמזהה כל שינוי קל אצל היריב,
וכך ניתן להרגיש ON-LINE
מייד כשהוא מתחיל בפעולה התקפית נגדנו.
בזכות השימוש בחוש המישוש
ניתן לקצר משמעותית את זמן התגובה
הרגיל והארוך יחסית של פעולת הגנה ממוצעת,
שמסתמכת על חוש הראייה.
(דבר שדורש מהמוח זמן גם כדי לעבד מידע,
ולאחר מכן דורש זמן גם כדי לבחור פעולת נגד,
ובסוף גם להוציא אותה לפועל}.
….מראה עיניים יכול לבלבל או לשמש להטעייה מכוונת
בעוד שאת חוש המישוש קשה מאוד להטעות,
הוא מדויק ומהיר בהרבה.
איך מתאמנים על "מצבי אמת" מבלי להיות ב"מצב אמת"?
איך להכין את עצמנו למצבי סכנה - מבלי לסכן את עצמנו באימונים
זאת דילמה חשובה שעולה אצל תלמידים חדשים.
הרי בתרחיש סכנה אמיתי
נהיה חייבים להגיב במהירות ובעוצמה מקסימלית
על מנת לצאת ממנו בריאים ושלמים.
אך אם נתאמן עם בן זוג באותה המהירות והעוצמה
כמו במצב חירום,
התוצאה תהיה פציעות חמורות
נזק בריאותי לתקופה ארוכה ואולי אפילו לצמיתות.
וכמובן שכשפצועים - אי אפשר להמשיך ולהתאמן.
ואם המחיר באימונים שהם אגרסיביים מדי הוא כ"כ גבוה
אז יוצא שבדיעבד כבר היה עדיף לוותר עליהם..
אבל רגע..
ציוד מגן לא מספק את ההגנה שצריך במקרה הזה?
לקבל מכות בשיא הכח,
אפילו עם ציוד מגן כמו קסדת אימונים, כפפות אגרוף וכו',
זה עדיין מסוכן בהיבט של זעזועים למוח ולצוואר.
ומכיון שהנזק לגוף כתוצאה מספיגת זעזועים הוא נזק מצטבר
הוא פחות מורגש בגילאים הצעירים,
אלא רק בגילאי 35+...
כלומר,
מצד אחד בכדי לשמור על הבריאות
צריך להתאמן בצורה אחראית וזהירה.
אך מן הצד השני,
בכדי להתאמן באופן שהוא פרקטי למצבי אמת -
חייבים לעבוד גם על עוצמה ומהירות,
וגם להתמודד מול בן זוג מפתיע ומאתגר.
אז איך פותרים את הפרדוקס הזה
ומתאמנים באפקטיביות
אך במינימום סיכון?
בעזרת 3 נקודות חשובות..
1. הפרדה בין מרכיבי האימון
ניקח לדוגמא את הרעיון שניתן ליצור חומר נפץ
באמצעות שילוב של חומרי ניקיון ביתיים.
אך ללא הערבוב בין המרכיבים,
כל חומר בנפרד נחשב לחומר "ידידותי" יחסית ובטוח לשימוש.
בדומה לכך,
נפריד באימונים בין מרכיבי המכה.
על המרכיב המסוכן ביותר שהוא עוצמת המכה
לא נתאמן ישירות על גוף בן הזוג, אלא על כריות אימון / שק אגרוף.
ואילו על בן הזוג - נתאמן על שאר המרכיבים שחשובים במכה טובה.
כמו דיוק המכה,
הטווח הנכון,
וגם על התגברות על המחסום המנטלי שמייצר רתיעה מלגעת בראש / בפנים של אדם אחר… (תוצאה של החינוך בתרבות שלנו )
.jpg)
2. הדרגתיות ברמת הסטרס באימונים
צורת התרגול של תלמיד מתחיל
שונה מצורת התרגול של תלמיד מתקדם.
בתקופת האימונים הראשונה,
תלמיד מתחיל יתרגל עם בן זוג שמשתף פעולה
ושלא מייצר התנגדות.
זה יפחית את רמות הלחץ ויקטין את הסיכון לבהלה -
שכתוצאה ממנה הוא עלול להגיב בעוצמת מכה מסוכנת.
ולמה שיגיב ככה?
מכיוון שתרגול מהיר, קשוח, או חזק מדי (עניין סובייקטיבי)
יפעיל אצל כל אדם את מנגנון ההישרדות הקדום של
"הילחם או ברח!" ("FFF")
שמוביל אוטומטית לעוצמת תגובה מסוכנת
שמתאימה מאוד למצב סכנה אמיתי -
אבל לא מתאימה לאימון עם חבר,
וכך הסיכון להיפצע עולה משמעותית.
עם הזמן והניסיון,
נוכל להעלות את רמת הקושי ואת רמת הסטרס (לחץ) -
עד כדי תרגולי קרב "חופשיים"
שיכולים להתבצע במהירות גבוהה יחסית.
בעבור תלמידים מיומנים
תרגול ברמה כזאת נחשב הרבה פחות מסוכן,
משום שהם כבר רכשו שליטה עצמית גבוהה,
שמאפשרת גם יעילות וגם לסיים את האימון עם חיוך.
3.משחקיות
אם נתבונן בטבע על עולם היונקים (שאנחנו חלק ממנו)
נראה כיצד אריות מתחילים לפתח את כישורי הציד העתידיים שלהם
כבר בינקות כגורים משחקים…
המשחקיות מאפיינת את כל עולם היונקים,
ובאמצעותה הגורים עוברים "תהליך הכשרה" לכל אתגרי החיים.
בין אם לציד, קרבות טריטוריה, ובריחה מחיות טרף אחרות.
ובעולמנו ניתן לראות זאת למשל:
אצל לוחמים ביחידות קרביות
שמתאמנים "בפיינטבול" בכדי לדמות מצבי לחימה אמיתיים.
וזאת בניגוד ללחימה מול אויב אמיתי שמנסה לפגוע בהם,
ושבו שני הצדדים משתמשים ב"כדורים חיים"..
אצל שחקני כדורגל (או ספורט אחר)
שבשגרת האימונים הם מתרגלים מיומנויות באמצעות משחקונים קלילים,
שבהם הם מקפידים על בטיחות
ונמנעים מעבירות מסוכנות ("פאולים").
ואילו באירועי ספורט גדולים כמו במשחקי ליגה,
זה לא נדיר לראות פציעות קשות כתוצאה לגישה של
"הולכים עד הסוף".
ולענייננו,
בעולם אומנויות הלחימה
המשחקיות מתקיימת באמצעות משחקי לחימה שונים
(כולל ספארינג ידידותי) - שבו אין ניסיון להכריע את בן הזוג,
אלא להשתפר באמצעותו,
ויש שמירה הדדית על הבטיחות.
וזה לעומת קרב זירה שבו המטרה היא לנצח את היריב
באמצעות גרימת נזק (נוק אאוט)
או לעומת מצב תקיפה אמיתי ברחוב,
שבו כל האמצעים כשרים כדי להגן על עצמנו!
המשחקיות מאפשרת לפתח מיומנויות חשובות להישרדות - תוך סיכון מינימלי.
בשילוב שלושת אלו
הפרדה, הדרגתיות, ומשחקיות
ניתן לייצר שגרת אימונים
אפקטיבית, בטיחותית - וגם כיפית!
הפחד מלעשות טעויות ומשיפוטיות
פוגמים ביכולת שלנו להשתפר...
אנחנו חיים בתרבות מאוד תחרותית ושיפוטית,
״מה אתה כוסית? תתמודד!״
שכל הזמן "מודדת" אותנו ומחלקת לנו ציונים
בהתאם לרמת הביצוע שלנו ברגע מסוים,
כשלפעמים זה אכן עוזר לנו לצאת מאיזור הנוחות
ולפרוץ דרך חדשה…
אבל באיזה מחיר?
בקיצון האחד
זה גורם להישגיות-יתר,
לאגו שרוצה לנצח בכל מחיר - ושלא יודע להפסיד,
ובקיצון ההפוך
זה גורם לפרישה מהפעילות בעקבות תחושות של בושה,
או פחד מלעשות טעויות ולקבל ביקורת.
ומעבר לנזק הכללי לאיכות החיים, שמתרחש בשני המקרים,
באימונים זה גם מייצר סטרס
וכשהמוח בלחץ…
הוא פשוט לא מסוגל ללמוד ולהפנים הרגלים ומיומנויות
חדשים, וטובים יותר
ואז …
איזה טעם יש להשקיע באימונים ולהתאמץ,
אם אנחנו לא מצליחים להשתנות ולהשתפר בזכותם,
והכל נשאר אותו הדבר?
אז גישה שיפוטית באימונים גורמת לרתיעה
ולהימנעות מלעשות טעויות.
ועם זאת,
בשורה התחתונה
(וזאת יאמר לכם כל אלוף, בכל תחום)
אנחנו חייבים לעשות טעויות בשביל לגדול ולהתפתח!
ולכן הגישה הנכונה באימונים צריכה דווקא
להסכים להתנסות כמה שיותר
וזה תמיד במחיר של להסתכן לעשות טעויות.
אחת הסיבות שצריך בן זוג לאימונים היא ש..
בשביל להשתפר אנחנו חייבים שמישהו אחר
ישקף עבורנו
את ה BLIND SPOTS שלנו, ואת החולשות שלנו,
שאנחנו לא מצליחים לראות בעצמנו.
אנחנו זקוקים לביקורת מבחוץ
פידבק שכזה אפשר לתת באופן מילולי
אבל הכי טוב כשהוא קורה בצורה טבעית תוך כדי תרגול.
כשאנחנו מצליחים לחדור את הגנות בן הזוג
או כשאנחנוו מצליחים לסכל את פעולת התקיפה שלו;
שני הצדדים רואים את התוצאה, יכולים ללמוד ממנה ולהפיק לקחים להמשך.
אין שופט, ואין מי שסופר נקודות,
ולמרות שאף אחד לא מנצח
למעשה כולם מנצחים!
משום שבזכות תרגול שכזה אנחנו מתפתחים ומשתפרים!
קצת על התפתחות השיטה, ארגון EWTO,
והחדירה למיינסטרים בקולנוע..
ווינג-צון פותחה בסין לפני כ300 שנה בידי אשה.
השיטה זכתה לפרסום רב בעולם
בזכות אמן הלחימה ושחקן הקולנוע ברוס לי.
לפני כ50 שנה השיטה הגיעה לאירופה
ועברה שינויים והתאמות ל"מערב".
גראנד מאסטר קרנשפכט הקים את הארגון האירופאי לווינג-צון (EWTO)
והפך אותו לאחד הארגונים הגדולים בעולם לשיטת לחימה אחת.
ב20 השנה האחרונות נעשו
הרבה סרטי קולנוע העוסקים בווינג-צון,
ובמיוחד על המורה האגדי של ברוס לי:
גראנד מאסטר ייפ-מן
"בובת העץ" - WOODEN DUMMY
היא כלי האימונים המפורסם שמקושר לאימונים בווינג-צון והיא צברה פופולריות רבה
איך אפשר לדעת מה האפקטיביות של ווינג-צ׳ון?
בנוסף על 300 שנות הפיתוח והניסיון בסין,
בחמשת העשורים האחרונים השיטה הוכחה
כיעילה במצבי הגנה עצמית באירופה
ובזכות כך ווינג-צון נלמדת ומיושמת
כשיטת ה"קרב מגע" של יחידות עילית שונות בעולם,
ואף נלמדת כתואר אקדמי במוסד להשכלה גבוהה.
בנוסף,
לוחמי זירה מפורסמים (MMA)
שילבו מיומנויות ווינג צ'ון באימונים ובקרבות.
הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא אנדרסון סילבה,
שהיה האלוף הבלתי מעורער בארגון ה-UFC,
וששמר על התואר לאורך התקופה הארוכה ביותר ברצף בתולדות הארגון.
תלמידים כותבים על האימונים..
שאלות נפוצות..
קצת עליי...
רועי ברדה, בן 43 מהוד השרון.
נשוי לבר, מטפלת בשיטת "איזון חיים". (ומטופל בעצמי בשיטה זו)
גולש גלים כ20 שנה, ובעל רקע בצלילה חופשית, ריקוד, ניווט, ותיקשור.
מתאמן כ22 שנה באמנויות לחימה,
מתוכן כ17 שנה בווינג-צון, (בעל "דאן 2")
ולאורך תקופה זו גם מלמד שחייה, ומלמד ווינג-צון.
בעל הסמכה כמדריך ווינג-צון מארגון EWTO (הארגון האירופאי לווינג-צון)
בעל תואר ראשון בחינוך גופני ממכללת וינגייט,
ועם נסיון כמורה לחינוך גופני בבתי ספר.
בעל ניסיון רב עם ילדים ונוער עם ADHD, נוער בסיכון,
וחינוך מיוחד (על הרצף),
הן בבתי ספר פורמליים והן בבתי ספר ובמסגרות בלתי פורמליות..
מדריך בתוכנית WATER BALANCE.
תוכנית ייחודית לשחרור פחד מים (בשחייה) עבור א.נשים בוגרים (כולל אנשים מבוגרים בגיל השלישי)
האני מאמין שלי
"המאסטר 'נכשל' יותר פעמים ממה שהתלמיד ניסה"
אם לא נהנה מההליכה בדרך,
אז גם כשנגיע ליעד הנכסף,
הוא יישאר חסר טעם…
לא תוכלו להבין הכל - וותרו על כך.
החוויה היא זו שבאמת חשובה.
אחת הרעות החולות המשמעותיות ביותר בהוראה היא:
שיפוטיות כלפי התלמיד, וכלפי עצמנו.
התיקון הוא חמלה עצמית.
אם לא הבנת את דברי המורה,
המורה הוא זה שצריך למצוא דרך חלופית כדי להגיע אליך.("חנוך לנער על פי דרכו")
הסיבה העיקרית לאומללות של א.נשים,
קשורה בהיעדרו של אספקט רוחני אותנטי בחייהם.
כשהגוף חלש - נפש חזקה תרים אותו.
כשהנפש חלשה - גוף חזק ירים אותה.
וכששניהם חלשים - יש הזדמנות לגלות את הרוח ועליונותה המוחלטת.
צורת החשיבה והפעולה שלי
הושפעה רבות מתחום ה "תקשורת מקרבת" של מארשל רוזנברג (ז"ל)
שמציג דרכים לפתרון קונפליקטים אשר מבוססים על מודעות לצרכים,
וחמלה - במקום על האשמות הדדיות והקטנת האחר באמצעות יצירת בושה או אשמה.
