השלב הראשון הוא יצירת קשר עם התלמיד/ה ויצירת מרחב שיש בו אמון הדדי.                                      

התלמיד/ה הוא זה שקובע את קצב ההתקדמות, ואני הוא זה שמספק את הגירויים שמובילים להתקדמות. ברגע שהתלמיד/ה מתרשם שהוא יכול לתת בי אמון שלעולם לא אעמיד אותו בסיטואציה מפחידה ומפתיעה, ושאכבד אותו בלי לשפוט / לבקר אותו על קצב ההתקדמות או על רמת התעוזה שלו – הוא מתחיל להירגע ומתחיל לחוש יותר ויותר נוח במים, ובהדרגה מעז יותר בתרגולים השונים. 

 

אני במקביל מספק גירויים מאתגרים יותר ויותר.

תו"כ ההיכרות והתרגולים הראשוניים, אני מנסה לאתר ולזהות על מה יושב הקושי/הקשיים שהתלמיד/ה מתמודד איתם, וממה הוא מפחד;   אולי זה אי נעימות באף כתוצאה למגע המים? / בעיניים? / באוזניים?   אולי פשוט קשה לו להתרגל לסביבת המים שהיא שונה מאוד מהחיים ביבשה;  האופן בו המים עוטפים את הגוף מכל כיוון, הקרירות שלרוב מתלווה אליה וכו'... לפעמים המשקפת לוחצת מדי או לא לוחצת בכלל ואז מים חודרים... ועוד.                                                

                                                             

זיהוי הקושי המרכזי של הילד/ה בכל שלב מאפשר לי לתת מענה מדויק ויעיל  – ושעונה על הצורך העיקרי לשלב בו התלמיד/ה נמצא ותורם להתקדמותו.

אני אוהב אתגרים בהוראה, ויחד עם זאת בלימוד אין אתגר לשמו שניתן לפתור במהירות – וצריך לקבל בסבלנות שהמדובר הוא בתהליך שלוקח זמן, ושמורכב מעליות וירידות.

​

השיעורים הפרטניים לילדים הם כחצי שעה; זה הזמן המעשי שבו מרבית הילדים מצליחים להישאר מרוכזים וסבלניים, ועדיין נשארים עם טעם של עוד להמשך התהליך בשיעור הבא.  כל שיעור נפתח במשחק קצר שעוזר להסתגל אל המים – וכל שיעור מסתיים במשחק שמטרתו "לקנח" בכיף ולהשאיר טעם של עוד.